תנאי במצוות

מבואר בגמרא מחלוקת האמוראים ובפסחים אמרו שהוא מחלוקת תנאים, האם

מצות צריכות כוונה.

כתבו הראשונים שבאופן שהאדם מכוון בפירוש שלא לצאת לכו"ע אינו יוצא. האבודרהם כתב לענין ספירת העומר דהמתפלל לפני צאת הכוכבים יספור בלי ברכה ויעשה תנאי שאם לא יספור אח"כ מתכוין לצאת ידי חובתו בספירה זו אבל אם יספור אינו רוצה לצאת, ויכול אח"כ לספור בברכה. והביא דבריו הבית יוסף (סי' קפט) וכן פסק המג"א (סס סק"ז).

ומזה למד רעק"א (שו"ע סי' מ"ו כמג"6 ס"ק ט') לענין ק"ש, שהחושש שיאחר ולא יתפלל עד אחר זמן ק"ש, ומצד שני רוצה לצאת בקריאת שמע שקורא עם ברכותיה, שיקרא ק"ש לפני התפילה על תנאי, שאם יספיק לקרוא עם

ברכותיה בזמנה לא יצא בקריאה זו.

אבל הרשב"א בתשובה (ס"6 סי' לנס) סובר, שהסופר עם הציבור בלי ברכה ואח"כ חוזר וסופר בברכה הרי זה ברכה לבטלה. ועיין שו"ת דבר שמואל (לנוסע סי' כט) שתמה עליו, שהרי אפילו אם נפסוק מצות אינן צריכות כוונה מ"מ אם מכוון להדיא שלא לצאת ודאי שאינו יוצא וכדעת כל הפוסקים, וא"כ למה

שלא יועיל תנאי. ועיין מה שביאר בדבריו. ובגוף הענין אי מהני תנאי עיין בשו"ת חת"ס (לכסע"ז ק"ג סי' ס) שהקשה דאיך מהני תנאי בכלל לענין מצות כיון דאי אפשר לעשותן ע"י שליח, וידוע מה שאמרו בגמרא (כתובות על.) שא"א לעשות תנאי בחליצה כיון שאי אפשר לעשותה ע"י שליח. אמנם להבין דברי האבודרהם ושאר הפוסקים הנ"ל נראה עפ"י מש"כ בשו"ת עונג יו"ט (סי' ג), שלא בכל דבר נאמר כלל זה ש'כל שאינו בשליחות אינו בתנאי', ורק בדבר שהוא חיסרון בבעלותו משא"כ כאן דהסיבה שאינו יכול למנות שליח היא משום שהמצוה היא בגופו ולא שייך בזה שליחות, אבל לא משום חסרון בעלות ולכך לא שייך הכלל דכל שאינו בשליחות אינו בתנאי.

Ver todos los episodios