שיעור איסור הנאה הנלמד מאכילה

רעק"א (שו"ת מהדו"ק סי' קצ) נשאל גבי איסורי הנאה הנלמדים מילא יאכלי ו׳לא תאכלי האם שיעורם תלוי בהנאת פרוטה או שמא כיון שהוציאם הכתוב בלשון אכילה שיעורם בכזית. והצל"ח (כב: ד"ה שם והרי אבר) גם נסתפק

בכך.

ורעק"א השיב (שם) ששיעורם בשוה פרוטה. והביא ראיה לזה מהנאמר בגמרא (ב"ק מא.) לגבי שור הנסקל אי סלקא דעתך האי לא יאכל את בשרך' איסור הנאה הוא נכתוב רחמנא לא יהנה', ואם שיעור הנאה בכזית, יש לדחות שלכך הוציאתו התורה בלשון אכילה להורות ששיעורו בכזית, אלא מוכח שאף עתה שנכלל באזהרת אכילה, שיעורו בפרוטה.

ולפי"ז כתב (שם) ליישב את קושיית המגיה במשנה למלך (שגגות פי"ג ד"ה אמנם), שהקשה על קושיית התוספות (כא: ד"ה כל מקום) שלרבי אבהו יהא הנהנה מן החמץ בפסח בכרת, שאם כן למה צריך פסוק לרבות שותה שהוא בכרת כמבואר בחולין (קכ.), תיפוק ליה שהוא חייב משום שלא גרע מהנאה. וכתב רעק"א שלפי הנתבאר אין זו קושיא משום שמחמת הנאה אינו חייב אלא רק בפרוטה, ולזה הוצרכו לרבות שותה שהוא חייב כאוכל וחייב בשיעור שתייה אף שבהנאתו אין שיעור פרוטה.

הצל"ח (כב: ד"ה שם והרי אבר) כתב שלדעת הרמב"ם (מאכלות אסורות פ"ח הט"ז) שאין בהנאה מלקות, אין מקום להסתפק מהו שיעור איסור הנאה, שהרי קיי"ל כרבי יוחנן שחצי שיעור אסור מן התורה. אבל לשאר פוסקים שלוקים על ההנאה יש להסתפק בשיעור האיסור למלקות.

וכתב שם שאין לומר שאין לו שיעור כלל, שדווקא באכילה יש שיעור משום שבפחות מכזית אין זה אכילה, אבל הנאה בכל שהוא יהא חייב, שאם כן למה לא יתחייב האוכל פחות מכזית, וכי אין בו הנאה, ובהכרח צריך לומר שגם על ההנאה אינו לוקה כי אם בכזית כיון שהאיסור הנאה בלשון אכילה נאמר, וממילא שיעורו כמו אכילה.

Ver todos los episodios