הרי נצטוו ישראל לאכול מצה בעודם במצרים

שם. נתבאר לעיל טעם אכילת מצה לפי נוסח ההגדה, משום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, וכן היא גירסת הרא"ש (סי' 3) במשנתנו. והקשו הרי"ד (פירום ססגלס, פיסקת לכן גמליאל ד"ס לסתמסמסט) והאבודרהם (סלל התגלה ופילוסה, פיסקת לכן גמלילל), כיצד יתכן שטעם אכילתה הוא משום שיצאו בחיפזון ממצרים, והלא נצטוו ישראל לאכול מצה בעודם במצרים בליל חמשה עשר לפני יציאתם. ויישבוי, שהקב"ה רואה את העתיד, וצפה שיצאו בני ישראל בחיפזון ממצרים, ולא יוכלו להתמהמה להחמיץ את עיסתם, ועל כן ציום לאכול מצה בעודם

במצרים, כנגד נס החיפזון שיארע עמהם ביציאתם .

והנראה בזה עוד, והנה הרשב"ץ בהגדה כתב וז"ל, כי אם יכלו להתמהמה היו מחמיצין בצקם, כי לא הוזהרו על אכילת חמץ עדיין, ולא נצטוו על אכילת מצה, אלא על אכילת הפסח שנאמר צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו, ולפי שלא יכלו להחמיץ בצקם שנאמר ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ על כן הוזהרנו שלא לאכול חמץ ונתחייבנו באכילת מצה בכל זמן בלילה ראשון מן התורה שנאמר בערב תאכלו.

וביאור דבריו שיש ב' מצוות חלוקות במצה בליל הפסח, א. מצות הפסח לאכלו על מצות ומרורים, ככתוב על מצות ומרורים יאכלוהו, ב. מצות אכילת מצה בפנ"ע, ככתוב בערב תאכלו מצות, וכתבו האחרונים דחלוקים המה לענין כמה הלכות, והארכתי הרבה לקמן [עניני מצה ועניני מרור], ומעתה כוונת הרשב"ץ לומר דאף דאכילת מצה שעם הפסח נצטוו לפני מעשה זה דלא החמיץ בצקם, מ"מ מצות בערב תאכלו מצות בא אחר

מעשה זה.

הלא לפי"ז ניחא קושית האבודרהם, דבפסח מצרים לא נצטוו אלא במצות על מצות ומרורים יאכלוהו, ואילו מצות בערב תאכלו מצות לדורות נאמרה, וכן יש לדקדק בכתובים בפר' בא [פי"ב פ"ח), שבמצות פסח מצרים נצטוו לאכול את הפסח על מצות ומרורים, ואח"כ נצטוו על פסח דורות, ושם נצטוו על יו"ט, ועל אכילת מצה כל שבעה, וגם על אכילת מצה בערב, דמשמע באמת מכ"ז דבפסח מצרים לא נהגה מצות מצה זו.

Ver todos los episodios