א. איתא בירושלמי פרק ערבי פסחים (הלכה א) כל האוכל מצה בערב הפסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו.

ובתוס' (פסחים צט, ב ד"ה לא) הקשו א"כ על מה אמרו חכמים במתני' (שם) שבערבי פסחים לא יאכל אדם סמוך למנחה, הא חמץ אסור כבר לפני חצות, ומצה אסור כל היום [או עכ"פ מחצות] מטעמא דירושלמי, ראי במיני תרגימא הא אמר בגמרא (קז, ב) אבל מטבל הוא במיני תרגימא.

ותירצו התוס' דאיירי במצה עשירה דלא אסר הירושלמי אלא מצה הראויה לצאת בה ידי חובתו ואוכלה קודם זמנה, אבל מצה עשירה שריא, וכן היה נוהג ר"ת עכ"ל, וכן נפסק בשו"ע (תעא, ב).

ובמהרש"א העיר למה לא תירצו התוס' דאיירי בבציקות של נכרים דאינו יוצא בה ידי חובתו בלילה כיון דלא עשו בהם שימור לשם מצוה (כמבואר לעיל מ, א וכן הביאו התוס' בסמוך). ותירץ המהרש"א דבציקות של נכרים באמת אסור לאכול בערב הפסח, כיון שיש בה טעם מצה, ורק מצה עשירה שרי כיון שאין בה טעם מצת מצוה.

אולם מצאנו בתוספות רי"ד ובמאירי (פסחים צט, ב), וברבנו מנוח על הרמב"ם (סוף פ"ו מחמץ ומצה) שכתבו להדיא דמותר לאכול גם בציקות של נכרים בערב הפסח,ושלא כדברי המהרש"א בדעת התוס', וצ"ב

נקודת המחלוקת בזה.

ונראה דהמהרש"א נקט דטעמא דירושלמי שלא לאכול מצה בערב הפסח הוא כדי שיאכל המצה בלילה לתיאבון ושתהא חביבה עליו, וענין בועל ארוסתו בבית חמיו הוא כמשל בעלמא, דכמו דהבועל ארוסתו בבית חמיו מגרע בחביבותה בשעת החופה שכבר הוא רגיל בה, הכא נמי באוכל מצה״, וא"כ גם בציקות של נכרים בכלל האיסור, דסו"ס טעמם שוה למצה ומגרע בחביבותה בערב, ורק מצה עשירה שיש בה טעם אחר אי"ז מגרע בתיאבון, כי אין בה הטעם של מצת מצוה.

אבל התוס' רי"ד המאירי ורבנו מנוח נקטו שהאיסור הוא בעצם זה שמקדים את המצה לפני זמן המצוה, ולכן המצה אסורה עליו, ויש בה כעת תואר 'ארוסה', אשר זהו הדמיון כבועל ארוסתו בבית חמיו', ולכן זה שייך רק בחפצא דמצת מצוה שיוצא בה בערב, ולא בבצרקות של נכרים.

Ver todos los episodios