ההנאה.

תוספות (כא: ד"ה כל מקום) הקשו שיהא הנהנה מחמץ בפסח בכרת, שהרי בחיוב הכרת של חמץ נאמר כי כל האוכל חמץ ונכרתה', ובחידושי הר"ן (שם) כתב ליישב את קושיית התוספות שאין הגדר ברבי אבהו שיש גילוי מנבילה שלשון אכילה משמע גם הנאה, משום שאם כן באמת יהיה חייב כרת, אלא רבי אבהו למד דין מנבילה ולא משמעות לשון אכילה. ומבואר שנחלקו הראשונים כיצד לומדים את דרשת רבי אבהו, ששיטת התוספות היא שלרבי אבהו לשון אכילה משמעותו כוללת הנאה.



הרמב"ם (ספר המצוות ל"ת קפז) כתב שאיסור הנאה אין ראוי למנותו כמצוה - בפני עצמה משום שאיסור הנאה ואיסור אכילה ענין אחד הם, וזה - לשונו שהאכילה מין ממיני ההנאה ואמרו יתברך בדבר הוא לא יאכל, אמנם דמיון הוא מדמיוני הנאה, והכוונה שלא יהנה בו לא באכילה ולא בזולתו. ובהמשך דבריו כתב שזו כוונת לימודו של רבי אבהו "כל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע'. ומבואר מהרמב"ם שהאזהרה בלשון אכילה אינה מוגבלת רק למעשה אכילה אלא משמעותה כל שימוש וקבלת תועלת, ונכלל בה שלא תהיה בו תועלת לא באכילה ולא בשאר הנאות.

Ver todos los episodios