בגדר מצות תפילין: , מהו המצוה בתפילין, אם הקשירה הוא המצוה או מה שמונח הוא המצוה, עיין צפנת פענח על הרמב"ם (פ"ד מהל' תפילין ס"ד) שרצה לחלק בין תפילין של יד לתפילין של ראש, דבתפילין של יד המצוה הוא הקשירה ובתפילין של ראש המצוה הוא ההנחה, וכתב דהנפקא מינה אם אשה או קטן מניחים לו תפילין [ובמאסף לכל המחנות (סי' כ"ז ס"ק ז') הכריע דאשה מניח לו, ויתבאר בעזה"י לקמן למה], והיינו דנקט דאשה לא מקרי בר חיובא, ואם המצוה הוא הקשירה אי אפשר למי שאינו בר חיובא לקשור בשבילו אפילו בתורת שליחות [ובמהר"ם שיק (לו"ק סי' ט"ו) הובא במאסף (שס) נקט דאשה בר חיובא], אבל אם המצוה הוא מה שמונח, אין נפקא מינה מי מניחו עליו.
והנה חידושו לחלק כן לכאורה מבואר בקרא להדיא דבתפילין של יד כתיב "וקשרתם" ובשל ראש כתיב "והיו", משמע דבשל יד המצוה הוא הקשירה ובשל ראש מה שמונח שם. אולם בפרשת בא כתיב גם בשל יד לשון והיה לאות על ידכה, ונראה מזה דבשל יד יש שני מצות, הקשירה ומה שמונח, ובשל ראש רק מצוה אחת מה שמונח, דשם לא כתיב לשון כזה והנחתם בין עיניך. ודבר זה לחלק בין תפילין של ראש לתפילין של יד שייך דוקא אם נימא דהם שני מצות כשיטת הרמב"ם בספר המצות (מכות עפר י"ג י"ג), אבל להרמב"ן בספר המצות (סוף פולט ט') שחולק עליו וסובר דהם מצוה אחת אי אפשר לחלק ביניהם. ועל כרחך דבא זה ולימד על זה, דמצות וקשרתם קאי גם על של ראש, או להיפוך דגם תפילין של יד אין כאן מצוה של קשירה, ופסוק וקשרתם הוא רק בגדר הכנה להמצוה ולא עצם המצוה, כמו בשל ראש דמצינו רק לשון והי' [דבשל ראש במציאות מונח שם אם מניחים אותו היטב בלי פעולה נוספת לא כתבה תורה לשון זה של פעולה, אבל בתפילין של יד צריך פעולה של קשירה להדקו שלא יפול אחר שכבר

מונח שם].

Ver todos los episodios